שני שירים: אחרית דבר, לאן הולכנו את החרות

זמן רב לא ביקרתי כאן.

אַחֲרִית דָּבָר
הָיָה עָלַי לְהִתְקַפֵּל מִכָּל הַעֲבָרִים
וְלַקַחַת אֲוִיר.
כָּךְ הָיְתָה עוֹשָׂה אִמִּי.
כָּךְ הָיִיתִי עוֹשָׂה אֲנִי,
פַּעַם.
בִּמְקוֹם זֶה
יָצַאתִי מִתּוֹךְ הַבְּגָדִים
(קְפָלִים, רוֹכְסָנִים, כַּפְתּוֹרִים),
וְלֹא עָלָה בְּדַעֲתִי שֶׁאֵחָרֵךְ,
וְלֹא חָשַֹבְתִּי שֶׁזּוֹ תְּחִלַּת הַאַחֲרִית.

זֶה מִכְּבָר פָּסַעְתִי בִּצְעָדִים קְטָנִים
הוֹלֶכֶת
וְטוֹבַעַת
בָּחוֹל
וְעוֹרְבִים מֵהַדְסִים סְבִיבִי.
הַשֶּׁמֶשׁ נָטְתָה לַעֲרֹב
וְאוּלַי דַּוְקָא מִשּׁוּם כָּךְ
הָאוֹר הָיָה מְרֻכָּךְ
וְיָכֹלְתִּי לִהְיוֹת, מִבְּלִי שֶׁיִּהְיֶה אַחֵר
מִלְבַדִי.

לֹא הָיָה טַעַם לְהַשְׁאִיר אֵיזֶה סִימָן
וּמִמֵּילָא הַיָּם


לְאָן הוֹלַכְנוּ אֶת הָחֵרוּת
רְאוּ אוֹתָנוּ בִּתְמוּנַת הַמַּחֲזוֹר:
לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הָיָה כּוֹכַב בַּחֶלֶד;
סָגַדְנוּ בְּמִדָּה שָׁוָה לַחֵרוּת וּלְלַהַט הַלֵּב;
כָּרִינוּ בּוֹרוֹת
לִקְבֹּר בָּם אֶת הַפַּחַד;
הָה, קָלַעְנוּ צַמוֹת --

בֹּא נוֹדֶה עַל הָאֶמֶת –
זֶה מִכְּבָר אֵינֶנּוּ שְׂמֵחִים
בְּטַעֲמוֹ הֶחָרִיף שֶׁל הָחֹרֶף,
וּבְקוֹלָם שֶׁל בְּגָדִים מִתְחַכְּכִים
בִּשְׂדוֹת הַפְּרָגִים.

אֶמוֹר,
אֵיךְ נוּכַל לִחְיוֹת
וּבָתֵינוּ נִדְהָמִים מֵרוּחַ פִּתְאֹם,
אֵיךְ נוּכַל
וּלְעוֹלָם לֹא נֵלֵךְ שׁוּב
יְחֵפִים