יום שישי, 21 בנובמבר 2008

שני שירים: אחרית דבר, לאן הולכנו את החרות

זמן רב לא ביקרתי כאן.

אַחֲרִית דָּבָר
הָיָה עָלַי לְהִתְקַפֵּל מִכָּל הַעֲבָרִים
וְלַקַחַת אֲוִיר.
כָּךְ הָיְתָה עוֹשָׂה אִמִּי.
כָּךְ הָיִיתִי עוֹשָׂה אֲנִי,
פַּעַם.
בִּמְקוֹם זֶה
יָצַאתִי מִתּוֹךְ הַבְּגָדִים
(קְפָלִים, רוֹכְסָנִים, כַּפְתּוֹרִים),
וְלֹא עָלָה בְּדַעֲתִי שֶׁאֵחָרֵךְ,
וְלֹא חָשַֹבְתִּי שֶׁזּוֹ תְּחִלַּת הַאַחֲרִית.

זֶה מִכְּבָר פָּסַעְתִי בִּצְעָדִים קְטָנִים
הוֹלֶכֶת
וְטוֹבַעַת
בָּחוֹל
וְעוֹרְבִים מֵהַדְסִים סְבִיבִי.
הַשֶּׁמֶשׁ נָטְתָה לַעֲרֹב
וְאוּלַי דַּוְקָא מִשּׁוּם כָּךְ
הָאוֹר הָיָה מְרֻכָּךְ
וְיָכֹלְתִּי לִהְיוֹת, מִבְּלִי שֶׁיִּהְיֶה אַחֵר
מִלְבַדִי.

לֹא הָיָה טַעַם לְהַשְׁאִיר אֵיזֶה סִימָן
וּמִמֵּילָא הַיָּם


לְאָן הוֹלַכְנוּ אֶת הָחֵרוּת
רְאוּ אוֹתָנוּ בִּתְמוּנַת הַמַּחֲזוֹר:
לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הָיָה כּוֹכַב בַּחֶלֶד;
סָגַדְנוּ בְּמִדָּה שָׁוָה לַחֵרוּת וּלְלַהַט הַלֵּב;
כָּרִינוּ בּוֹרוֹת
לִקְבֹּר בָּם אֶת הַפַּחַד;
הָה, קָלַעְנוּ צַמוֹת --

בֹּא נוֹדֶה עַל הָאֶמֶת –
זֶה מִכְּבָר אֵינֶנּוּ שְׂמֵחִים
בְּטַעֲמוֹ הֶחָרִיף שֶׁל הָחֹרֶף,
וּבְקוֹלָם שֶׁל בְּגָדִים מִתְחַכְּכִים
בִּשְׂדוֹת הַפְּרָגִים.

אֶמוֹר,
אֵיךְ נוּכַל לִחְיוֹת
וּבָתֵינוּ נִדְהָמִים מֵרוּחַ פִּתְאֹם,
אֵיךְ נוּכַל
וּלְעוֹלָם לֹא נֵלֵךְ שׁוּב
יְחֵפִים

יום ראשון, 13 ביולי 2008

המלצה על "מכתב לשופט" של סימנון

מכתב לשופט הוא עוד ספר נהדר של ז'ורז' סימנון. לא פוסטמודרניזם ולא דהקונסטרוקציה של הטקסט ולא שפה רזה ולא מתחכם. לא. חכם ופשוט או פשוט חכם; עלילה עם התחלה-אמצע-סוף, עם שפה פיוטית אבל לא מזוייפת, עם אנשים שאתה יכול לאהוב ולשנוא, ולהזדהות ולהבין, אבל לא כאלה שאתה נותר אדיש אליהם ולקורות אותם. והתרגום של יהושע קנז מצליח כנראה לשמר היטב את הניחוח הצרפתי גם באותיות העבריות.
בספר שני רומנים קצרים - "מכתב לשופט" הוא מכתב ששולח לשופט-החוקר, מי שהואשם על ידו ונשלח לכלא. במכתב הוא מגולל את הסיפור "האמיתי", זה שמאחורי העדויות והמעשה וגזר הדין; הסיפור השני הוא סיפור מתח מנקודת מבט של ילד בן שבע. הילד מיטיב לספר את חייה של עיירה קטנה בצרפת - על הפכים הקטנים של היומיום - אלה הגלויים ואלה הנחבאים בין המצעים. בקיצור - לקרוא וליהנות. וגם את האחרים שלו.

סִפּוּר אַהֲבָה בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

1.
הָיִינוּ טְבוּלִים בִּשְׁלוּלִית שֶׁל אוֹר
וְלֹא הָיָה לָנוּ צֵל.
זֶה הַמָּקוֹם, אָמַרְתִּי
חֲסְרַת נְשִׁימָה.
שְׁאָר הַמִּלִּים הָיוּ מְיֻתָּרוֹת.
בְּאוֹתָם יָמִים הִבַּטְתִי רָחוֹק,
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַשִּׂרְטוּטִים הַדַּקִּים שֶׁעַל הָעוֹר.

2.
לְעִתִּים תְּכוּפוֹת הַנְּשִׁימוֹת אִבְּדּוּ אֶת הַקּוֹל.
הַשִּׁגְרָה הִיא מַחֲלָה נוֹרָאָה,
אָמַרְתָּ.
חָשַׁבְתִּי עַל הַמִּזְוָדָה הַכְּחֻלָּה הַקְּטָנָה שֶׁלִי
עִם הָרֹכְסַן הַכָּפוּל.
מֵרֹב פַּחַד,
שָׁתַקְנוּ.

3.
הַשָּׁמַּיִם הַכְּבֵדִים הָיוּ מֻטָּלִים עַלֵינוּ
זֶה מִכְּבָר,
מַכְפִּיפִים אוֹתָנוּ
כָּל יוֹם עוֹד קְצָת.
לַיְלַה אֶחָד חָלַמְתִּי שֶׁהָעֵצִּים בּוֹכִים.
לִפְעָמִים אָמַרְתָּ מַשֶׁהוּ עַל הַזְּמַן הָחוֹלֵף
אוֹ עַל תַּכְלִית הַקִּיּוּם וְכָל זֶה
אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
כָּרַעֲנוּ
בְּשֶׁל דָּבָר שֶׁל מַה בְּכָךְ.

יום רביעי, 7 במאי 2008

לֹא יִהְיֶה אַחֵר כְּמוֹתוֹ

לֹא יִהְיֶה אַחֵר כְּמוֹתוֹ (יום הזכרון תשס"ח, 2008)

הַמִּלְמוּל מַתְחִיל בִּשְׁעוֹת הַצָּהֲרַיִם
וְנִמְשָׁךְ כָּל אוֹתוֹ יוֹם
וְכָל אוֹתוֹ לַיְלָה
וּבַיּוֹם שֶׁלְּמָחֳרַת,
וּמִלְבַד שָׁלֹשׁ דַּקּוֹת בְּסַךְ הַכָּל,
הוּא מַמְשִׁיךְ וּבוֹקֵעַ
מִן הַטֶּלֶוִיזְיָה וּמִן הַרַדְיוֹ
פּוֹעֵם וְנִשְׁפָּךְ
- "אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתּוֹ כָּל יוֹם"
- "אֲנִי מַרְגִּישָׁה אוֹתוֹ נוֹשֵׁף בְּצַוָארִי"
- "לֹא יִהְיֶה לִי אַחֵר כְּמוֹתוֹ"
נִרְגָּשׁ וְנָשִׁי וְרַךְ וְנוֹשֵׁם
- "לֹא אָמַרְתִּי מַסְפִּיק"
- "לֹא חִבַּקְתִּי דַּי"
- "בַּבֹּקֶר הָהוּא הִתְעוֹרַרְתִּי בּוֹכָה"
- "אֵינֶּנִי יְשֵׁנָה בַּלֵּילּוֹת"
- "אֲנִי מִתְכָּסַּה בַּשְּׂמִיכָה שֶׁלוֹ"
נֶחְנָק וְנִשְׁנָק וּכְמוֹ-אָדִישׁ
- "יָדַעְתִי שֶׁהֵם יָבֹאוּ"
- "לֹא רָצִיתִי לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת"
- "יוֹם יוֹם אֲנִי מְבַקֶרֶת אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ הֶחָדָשׁ בְּקִרְיַת שָׁאוּל"
- "מֵאָז כָּל הַיָּמִּים אוֹתוֹ דָּבָר"
חַם וְקַר וְתָמֵהַ וּמִתְהַפֵּךְ

וּבִנְהָר הַמִּלִּים הַרַבּוֹת,
הַחַיִים וְהַמֵּתִּים זוֹרְמִים
זֶה בְּצַד זֶה
וְאֶל אוֹתוֹ מָקוֹם,
לֹא יִהְיֶה אַחֵר
כְּמוֹתוֹ.

אַפֵלָה נִפְקַחַת בֵּין חֲרָכֵי עָלִים

אוֹר נִשְׁפָּךְ מִן הַחַלּוֹן עַל אֶדֶן
דּוֹחֵק אֶת הַלַּיְלָה
מֶרְחָק קָצֶה שֶׁל נְשִׁימָה.
מַבָּטִים נִתְלִים בַּחֲבָלִים
מְבַקְשִׁים אָטָב אוֹ בֶּגֶד
לְהִתָּפֵס בּוֹ
וְנוֹפְלִים.

בַּלֵּילוֹת,
נִצוֹצוֹת בִּצְבִיר הַכּוֹכָבִים
וְיָרֵחַ מִתְכַּוֵּן אֶל עֲגָלָה.
אֲנִי נוֹתֶנֶת בְּךָ סִימָנִים
בְּאַל-פֶּה, וְנוֹשֵׂאת אֶת שִׁמְךָ
כְּמוֹ תְּפִלָּה.

לַשָּׁוְא,
וִילוֹן שָׁקוּף מִתְנַפֵּחַ
נוֹשֵׁף אֲוִיר בְּלַעַג
וְאַפֵלָה נִפְקַחַת
בֵּין חֲרָכֵי עָלִים.

יום שישי, 2 במאי 2008

מִמִּנְיָן הַיָּמִּים הָאוֹזְלִים

עוֹד מֵעַט קַיִץ.
שִׁבּוֹלִים מֵעֻלָּפוֹת מֵעֹמֶס חֹם וְגַרְגֵּרִים
יִכָּנְעוּ שׁוּב לִמְכוֹנוֹת הַקָּצִיר הַגְּדוֹלוֹת,
וְאַתְּ -
מְטֹרֶפֶת אַחַר הַשֶּׁמֶש
תַּפְקִירִי אֶת גּוּפֵךְ לַצָּרָב.

עוֹד קַיִץ -
וְאַתְּ עֲדַיִן מִתְפָּאֶרֶת בְּאַהֲבָתֵךְ האֲסוּרָה,
כְּמִי שֶׁחָלָה בְּמַחֲלָה מַמְאֶרֶת
וְהוּא מַצִּיג אֶת מוּמָיו לְעֵין כָּל
ומוֹנֶה בְּקוֹל אֶת יָמָּיו הָאוֹזְלִים.

אֵשׁ תַּעֲלֶה בַּבָּרְקָנִים וּבַשֶּׁלֶף
לְהוּטָה לְכַלוֹת
וְהַזְּמַן יֵעָשֶׂה צָהֹב.
רְאִי - הוּא נֶעֱרָם בְּגוּפֵךְ כְּמוֹ חוֹל
וְיָדַיִךְ כְּבֵדוֹת.

הִזְדַקְנוּת

כָּל בֹּקֶר לָכַדְנוּ אֶת הַכַּרְמֶל
בְּמִסְגֶּרֶת הַחַלוֹן,
כְּהַבְטָחָה.
פָּנֵּינוּ הָיוּ אָז כַּאֲגַמִים שֶׁל צְפוֹן אֵירוֹפָּה.
לֹא יָדַעְנוּ לוֹמַר מִלִּים מִשֶּׁלָנוּ
וְלֹא יָרַדְנוּ לְעָמְקַן
שֶׁל אֲמּוֹת הַמַּיִם הַעֲתִיקוֹת.

בֵּינַתַיִם
דְּבָרִים פּוֹשְטִים וְלוֹבְשִׁים צוּרָה;
תָּאִים מֵתִּים בְּקֶצֶב רַצְחָנִי;
הַמַּאֲוָיִם הָפְכוּ לִכְתָמִים שֶׁל צֵל
עַל קִירוֹת הַגּוּף.

הַגּוּף! הֲרֵי הוּא מֵכִין אֶת בְּגִידוֹתָיו
כְּכִילַי שֶׁסּוֹפֵר אֶת מָעוֹתָיו בְּהֵחָבֵא.

עֲכְשָׁו אֲנַחְנוּ מִשְׁתָּאִים
כְּמִי שֶׁמִּתְעוֹרְרִים בֹּקֶר אֶחָד וּמְגַלִים
שֶׁכָּל הַסְּעָרוֹת הִלְבִּינוּ.

שַׂעֲרוֹתַי הָיוּ מְסֻבָּכוֹת בַּעֲנָפִים

שַׂעֲרוֹתַי הָיוּ מְסֻבָּכוֹת בַּעֲנָפִים
וְכָל הַיְּרֻקִּים וְהֶעָלִּים
הִבְרִיקוּ בְּרָאשִׁי
בִּזְמַן שֶׁהַסּוּסִּים רוֹקְעִים
וְדוֹהֲרִים מִתַּחַת.

קוֹל קוֹרֵא
הִמָּלְטִי,
אֲבָל אֲנִי שְׁבוּיָה בַּרְקִיעוֹת
וּבְאֹפֶל הָחֹרְשָׁה, וְנִקְרַעַת,
הִמָּלְטִי,
הוּא מֵאִיץ בִּי וְדוֹחֵק
אֲבָל אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת הַקּוֹלוֹת הַסַּכִּינִיִים-הַאֲדֻמִּים וְהַאֲדָמָה
הַלּוֹהֶטֶת מִתַּחַת, הִמָּלְטִי

מְשֻׁ גַּעַת.

יום שבת, 29 במרץ 2008

הֶעָרִים שֶׁלָנוּ יוֹרְדוֹת אֶל הַיָּם

הֶעָרִים שֶׁלָנוּ יוֹרְדוֹת אֶל הַיָּם,
מַפְשִׁילוֹת שְׂמָלוֹת נֻקְשׁוֹת מִזֵּעָה וּמִמֶּלַח
וּמַתִּירוֹת לוֹ לְלַחֵךְ
אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶן.
הֵן נִפְרָצוֹת בְּקַו הָחוֹף וּבַלֵּילוֹת
הַיָּם מְלַקֵּק אוֹתָן בִּירֹקֶת אֲצוֹתָיו
הַנִּגְרָשׁוֹת
וְגוֹאֶה אֶלֵיהֶן נוֹהֵם כְּחַיָּה,
וְהַיָּרֵחַ
וּצְבָא כּוֹכָבָיו
מֻכְפָּלִים וְזוֹהֲרִים
מֵעַל וּמִתַּחַת.

זוֹנוֹת!

הֶעָרִים הַסְּמוּיוֹת מִן הַעַיִן
מִסְתַּתְרוֹת בִּנְקִיקֵי צוּרִים,
טוֹבְעוֹת בִּדְיוּנוֹת הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל,
נְמוֹגוֹת בְּעֲרְפִּילֵי הַבֹּקֶר. הֵן לְבַדָּן
נֶחְשָׂפוֹת וּמַמְתִּיקוֹת גַּנִּים
רַק לְמִי שֶׁמְּבַקְשָׁן

בְּאֶמֶת.

יום שבת, 15 במרץ 2008

עֶרֶב יוֹרֵד עַל הַמִּרְפֶּסֶת הַתְּלוּיָה

הַמְּבֻגָּרִים הוֹצִיאוּ אֶת הַכִּסָּאוֹת לָאוֹר
בַּמִרְפֶּסֶת הַתְּלוּיָה,
לְפַצֵּחַ גַּרְעִינִים וּלְדַבֵּר
עַל דְּבָרִים בְּהֵא הַיְּדִיעָה
לְמָשָׁל,
עַל הַפָּרָשָׁה.
הִדְבַּקְנוּ צִפָּרְנַיִם אֲדֻמוֹת מְקֻטָּפוֹת
מֵהַגֵּרָנְיוּם שֶׁבַּאֲדָנִית
וְשָׁמַעְנוּ שֶׁהָאָרֶץ
הוֹלֶכֶת מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי.

הַמַּעֲקֶה הַמְּסֹרָג
חָתַךְ אֶת הַיָּם לִפְרוּסוֹת.

לִפְעָמִים הֵם דִּבְרוּ בִּגְנוּת הַמִּפְלָגָה,
"הַפִּנְקָס הָאָדֹם הוּא שַׁעֲרוּרִיָה!" אָמַר מִישֶׁהוּ
בְּמִלִּים לוֹהֲטוֹת,
כְּמִי שֶׁחֲלוֹמוֹ נִגְזַל.
הַשֶּׁמֶשׁ בָּעֲרָה עַל רָאשׁוֹ
וְאַחַר כָּךְ צָנְחָה לַיָּם
אֲבָל אַף אֶחָד לֹא עָשָׂה מִזֶּה עִנְיָן.

לִפְעָמִים נִזְכְּרוּ בְּמַרְזוּק וִּבִשְׁמוּאֵל עַזַר
שֶׁלָמְדּוּ אִתָּם בְּבֵית הַסֵּפֶר
וְנִתְלוּ בְּקָהִיר.

הַלַּיְלָה פָּעַר תְּהוֹמוֹת מִתַּחַת לַמִּרְפֶּסֶת
וְנֶאֱסַף
אֶל אֲבוֹתָּיו.

אֶפִּילֹוג
עָבַרְתִּי שָׁם וְרָאִיתִי
שֶׁעֲכְשָׁו
זֶהוּ הַסְּנִיף הַמֶּרְכָּזִי
שֶׁל הַבִּטּוּחַ הַלְּאוּמִי.
הַבִּנְיָן מְצֻפֶּה זְגוּגִיוֹת כֵּהוֹת לְמֶחֶצָה
וְכָל אֲבָנָיו
אֵינָן.

נַעֲרָה בְּתַצְלוּם שָׁחוֹרְלָבָן

הַתְּרִיסוֹל פָּתוּחַ לְמֶחֶצָה
וּפַסֵּי אוֹרְצֵל מֻטָּלִים בְּאַלַכְסוֹן
עַל הַפָּנִּים.
עֵינֵּיהָ מֻשְׁפָּלוֹת וּשְׂעַרָהּ אָפֵל.
אוּלַי הִיא נִתְפְּסָה לֹא מוּכָנָה,
שָׁרָה לְעַצְמָהּ אֶת אֶלִינוֹר רִיגְבִּי
אוֹ שִׁיר אַחֵר.

הַתְּמוּנָה צוּלְמָה בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים.
אֲנָשִׁים הָלְכוּ עַל הַיָּרֵחַ;
דַּקָר נֶעֱלְמָה.

עֲנָנִים מִתְגּוֹדְדִים כְּחֲבוּרוֹת רְחוֹב
מַעֲלִים בָּהּ מַחְשָׁבוֹת סְתוּמוֹת, לְמָשָׁל
"לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לַדַעַת
אִם זֶהוּ הַגֶּשֶׁם הַאֲחָרוֹן".
הִיא מְקַבֶּלֶת כְּאַקְסִיוֹמָה
אֶת אֲדִישׁוּתָם שֶׁל הַכּוֹכָבִים.

הַתַּצְלוּם מֵעוֹרֵר בִּי אִי נַחַת,
כְּמוֹ דְּבָרִים חֲנוּטִים שֶׁמְבַקְשִׁים לְהִתְפַּקֵּעַ,
כְּמוֹ מִכְתָּב מְמֹעָן וּמְבוּיָל
שֶׁמֵעוֹלָם לֹא נִשְׁלָח.
גַּם אָז הֶעֱדַפְתִּי עָלִּים רַכִּים שֶׁשְׂפָתָם תְּמִימָה,
שֶׁאֶפְשָׁר לְמוֹלֵל,
אֲבָל עַדַיִן לֹא תָּפַרְתִּי לִי כְּנָפַיִם
מִמִּלִּים.

יום שישי, 7 במרץ 2008

אֲנַחְנוּ שָׁבִים עַתָּה אֶל הַבָּתִּים שֶׁעָזַבְנוּ

אֲנַחְנוּ שָׁבִים עַתָּה אֶל הַבָּתִּים שֶׁעָזַבְנוּ,
לִמְצֹא דָּבָר שֶׁנִּשְׁכָּח:
סֶרְוִיס חֲגִיגִי;
סִדּוּר שֶׁכְּרִיכָתוֹ כְּסוּפָה;
מַפּוֹת הַקְּרוֹשֶׁה שֶׁסַּבְתָּא רָקְמָה.
אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְהִזָּכֵר
מַה רָצִינוּ לִהְיוֹת
כְּשֶׁנִהְיֶה גְּדוֹלִים
וְצֵל הַלֵּב רוֹעֵד עַל הַקִּיר.

אִמוֹתֵינוּ וְאֲבוֹתֵינוּ
הִתְלָהַבוּ מֵהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה,
וְהִמְתִּיקוּ לָנוּ אֶת אֶתְמוֹלֶיהָ,
אַךְ שְׂפָתָם נוֹתְרָה זָרָה וּשְׁסוּעָה.

מַדוּעַ נֶאֱלָם הַקּוֹל הַמֵּעִיר לִסְלִיחוֹת?

יום שישי, 15 בפברואר 2008

יואל הופמן, קוריקולום ויטה

(כמה מלים שכתבתי על קוריקולום ויטה של יואל הופמן)
כשרוצים לדבר על קוריקולום ויטה של יואל הופמן אפשר לדבר על מיליון דברים: על אוטוביוגרפיה והאם זו ספרות, על אמת ובדיה, על זן בודהיזם, על ארספואטיקה, על שירה ופרוזה, על המרחק או הקירבה בין המילים לדברים עצמם (מה שנקרא מסמן ומסומן), על פילוסופיה... ויכולתי אפילו לדבר על העיצוב של הספר והאיורים שבו...
אבל מאיפה שלא התחלתי, הגעתי בסופו של דבר לכותרת, "קוריקולום ויטה". בשם זה קרא הופמן גם לאחד מן הסיפורים ב"ספר יוסף", הספר הראשון שכתב, והתפרסם לפני כמעט 20 שנה. קוריקולום ויטה הוא המונח המקובל בעולם המדעי-אקדמי ל"קורות חיים", ואולי תרגום ישיר שלו הוא "מרוץ חיים". זוהי תבנית מקובלת של תיאור האני על ידי התחנות המשמעותיות בחייו – משמעותיות בעיני העולם האקדמי. אילו הייתי קוראת את הקוריקולום ויטה של יואל הופמן זה היה נראה בערך כך:
נולד ב- 1937 בהונגריה. עלה ארצה עם משפחתו בהיותו בן שנה. אימו נפטרה עליו בהיותו צעיר בימים ויואל גודל על ידי קרובי משפחה ובפנימיה; פרופ' יואל הופמן למד באוניברסיטת קיוטו ביפן ובאוניברסיטת תל-אביב. כיום משמש פרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הופמן זכה בפרס ניומן ובפרס ביאליק. חלק ב' של קורות החיים היה מפרט את הפרסומים... אבל האם את הקוריקולום ויטה הזה אנחנו קוראים בספר? האם זו בכלל אוטוביוגרפיה? נדמה שיואל הופמן מתעתע בנו ואולי גם צוחק על עצמו, ואולי לעולם האקדמי, שמבחינתו אפשר לסכם את חיי האדם באמצעות תחנות כביכול משמעותיות בחייו ובאמצעות פרסומים שלו. הרי חיי אדם הם דבר אחר לגמרי - בשיר "כתיבת קורות חיים" של ויסלבה שימבורסקה, המשוררת אף היא מתייחסת בהקנטה ל"קורות חיים" המדעיים -

כְּתִיבַת קוֹרוֹת חַיִּים / ויסלבה שימבורסקה
תרגום: רפי וייכרט
מַה נָחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.

לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ.

זֶה שֶׁמַכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ-לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה, אַךְ בְּלֹא הַלָּמָּה.
צִיּוּנִים לְֹשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.
הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים, וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.

מְחִיר וְלֹא עֵרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶׁנִּשְׁמָע.
מַה נִשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.
נדמה שיואל הופמן לוקח את "ההצעה" של שימבורסקה וגורס את קורות החיים ההן, וכותב אוטוביוגרפיה שונה לגמרי.
ראשית, שאלתי את עצמי האם ביוגרפיה היא ספרות. והרי בביוגרפיה איננו מצפים לבדיה, אפשר שהיא דומה יותר לתיעוד עיתונאי. אריק בלסנר ביקר במעריב לפני מספר שבועות את "חיי שניים" של ויקראם סת', סיפורם של דודתו היהודיה הגרמניה, ודודו ההודי, שבביתם גדל, ואומר שאלמלא סת' היה מספר נפלא, הספר היה משעמם למדיי, ובכלל, הוא טוען, מקומה של הביוגרפיה בתוך הספרות מוטל בספק. אבל, שונה הדבר כאשר סופר כותב את סיפור חייו. עמוס עוז עשה זאת ב"סיפור על אהבה וחושך", דן צלקה עשה זאת ב"ספר ה א'-ב'", והנה הופמן בקוריקולום ויטה. ומדוע שונה הדבר? לא רק בגלל שסופר "יודע לכתוב" אלא בעיקר משום שהסופר בורא דמות, וגם אם זו דמותו-הוא שהיא הנבראת, הרי הוא בורא אותה מחדש, ויש מרחק בין הדמויות שהוא בורא, ובינו, ובינו הבורא דמות, מעין מעגל אינסופי. בנוסף, סיפור חיים של סופר אינו יכול שלא לכלול את תהליך הבריאה עצמו, התייחסות לארספואטיקה, לכתיבה, למלים, לדמויות – כמי שאינו רק מתעד אותן, אלא מודע למקומן בסיפור המתהווה.
הופמן מודע לדברים הללו ומשתף כביכול את הקורא באופן גלוי – בלבטיו, בהחלטותיו, ואפילו פורט על היחסים בין הכותב לקורא, לעיתים אף מקניט או מלעיג על קוראיו: "אנחנו חייבים להתוודות לפני הקורא (אם ישנו קורא) שאנחנו והוא דומים... אנחנו משקרים וגם הוא משקר" כותב הופמן בקטע 44, ובקטע 84 הוא אומר "באנו אל הספר הזה קטנים ועכשיו אנחנו גדולים. ולמדנו לשקר."
אבל השיתוף הכי אינטימי לדעתי שמשתף בו הופמן את הקוראים נוגע להתלבטות באשר לכתיבה עצמה, ובאשר לכתיבת אוטוביוגרפיה וחשיפה של אנשים קרובים – בקטע 16 "אני אומר תודה לנשמות היקרות שחברו לחיי ומשלח אותן מן הספרות אל המחוזות העמוקים של הלב שאסור לה לאמנות, להיכנס אליהם... לחיי נייר".
...מה שמחזיר אותנו שוב לנושא של סיפור חיים. מהו סיפור חיים? מה הם החיים? בסופו של דבר יואל הופמן אכן מספר לנו את סיפור חייו, סיפור חייו האמיתיים, גם אם יש בסיפור פרטים בדויים – והרי הוא אומר, "גם אני משקר"... והסיפור הוא דווקא מאורגן למדיי – הסדר הכרונולוגי נשמר, וגם אם הוא ממשיך וצוחק על הצורך שלנו (או של העולם האקדמי) בסדר[1] – הרי הוא עושה זאת על ידי דבר והיפוכו – מצד אחד, אין מספרי עמודים, והסיפור כתוב כמעט באופן שירי, לא "כמקובל בז'אנר", כולל איורים, ומאידך – יש בו בדיוק 100 קטעים ממוספרים, ויש סדר כרונולוגי (מה שאגב, נעדר מהספר של דן צלקה, שכותב את הביוגרפיה כערכים אנציקלופדיים, לפי סדר אלפאביתי שרירותי), ויש פרטים אישיים ואמיתיים. אז מדוע אין זו "ביוגרפיה" במובן איליו אנחנו מתכוונים? ראשית, כאמור – זוהי אוטוביוגרפיה של סופר, הכותב את עצמו, וכפי שאומר אריאל הירשפלד "האוטוביוגרפיה עברה מן המובלע אל החזית והפכה נושא של סיפור. לא עדותו של הסופר כצופה בעולם וב"היסטוריה" היא העיקר, אלא חייו כאדם, אפילו לאו דווקא כאמן מתהווה. יש בכך איזו היענות למצב הפוסטמודרני - למודעות הדרוכה, הנרדפת, לתהליך הכתיבה, לתולדות הפנימיים של הכתיבה, לחיפוש אחר ה"אני" של המלים והלשון. אבל לא פחות מכך גם היענות לצורך ישראלי פנימי - לנסח סובייקט ישראלי של עכשיו, מחדש; לראות אדם בעברית כיחיד, עכשיו, כשהלשון העברית אינה זהה עוד עם מושג אחיד של לאום או "ספרותיות", אלא היא מתפצלת ללשונות רבות בתוך הוויה זורמת וגדלה תדיר. הז'אנר המרתק הזה של הדיוקן העצמי הספרותי הוא מן המשימות הסבוכות ביותר של הכתיבה, משום הפיצול המתרחש באני הכותב בין היותו מספר-מחבר לבין היותו דמות-גיבור; פיצול ההופך מעגלי ומתפצל עוד ועוד משום שתהליך הכתיבה עצמו בונה עצמיות חדשה."
דבר נוסף וייחודי לכתיבה הביוגרפית של הופמן, הוא נטישת החיים כסיפור של "ארועים" אלא כתודעת זכרון עדינה שרק חלקה נוגע במעשים. הרי בשביל מה מספרים סיפור חיים? "מישהו, (אולי פרופסור שגופו נוטה הצדה) מסדר את אירועי/ העבר במחסן גדול", כותב הופמן. ברומן הזה הסדר המוטל במחסן החיים איננו סדר מוגדר, מגודר, כמו סדרם של הפרסומים האקדמיים, אלא סדר העולם, אומרת מיכל ארבל. "אם מכניסים סדר בעולם צריך להתחיל מן/ השמים ולרדת. אבל אם באים מלמטה באים מפתח הערווה כלומר מאמי שלי, מרגריטה". הופמן מתאר לנו חיים על הפכים הקטנים שלהם, השוליים, ומתעלם מהמירוץ ומהתוצר – לעיתים הפרקים אמנם מתחילים בארוע, שלא תמיד הוא דומה לארוע, ואחר כך התיאור נוגע להד שעולה ממנו, לתגובה של הופמן, לתגובה של הרגש. בכלל, הופמן נע בין ארועים ממשיים, ואולי יש לאמר פסאודו ממשיים, לבין התהודה שהותירו בו, למשל, הוא מתחיל בקטע 27 לספר על "אשה ששמה מינה כצנלסון...", וממשיך לרישום הדברים בתודעתו. וזו אולי אוטוביוגרפיה "אמיתית יותר" – הרי הדברים אינם קיימים רק לעצמם, הם קיימים בתודעה שלנו, או כמו שהופמן אומר "כמה מהפילוסופים סברו שהעולם תלוי בתודעה" (95). אבל הופמן מנהל דיאלוג גם עם האמירה הזאת – "איך יתכן שהרים שלמים ... נמצאים בתוך הגולגולת?" 98. אכן, יש "בעיה" למי שמצד אחד אולי מאמין שהדברים קיימים רק בעצמם, ומצד שני, משתמש במלים כדי לתארם. אם יש "פתרון" הרי הוא בכך שמלים וחפצים מקבלים אותו משקל. ובאשר ל"משקל", דברים שיש להם משקל או משמעות "מקובלת" שונים לחלוטין, מונכחים כולם בסיפור – הבוילר, דגי הזהב, הקדיש, השואה (למרות ש"אם אתה רוצה לספר סיפור אתה צריך להכחיש את השואה" 86, הרי בספורים שלו "אין בהם דף אחד שלא עולה ממנו עשן" 88) או שיר האהבה לישראל – שהם כעין התפרצות גואה, לא אופיינית – "והגיע הזמן לאמר גם כמה מלים..." (59).
למה כותב אדם את סיפור חייו? למה אדם כותב בכלל סיפור? האם יש הגיון בסיפור? האם יש הגיון בחיים עצמם, והרי "מה שהגיוני בעולם זו רק התפילה ברוך אתה אדוני". "אנחנו מספרים את הדברים האלה מפני שהלב מסרב לדבר על הצער שבלילות..." (64). אפשר לכתוב רק דרך אי- כתיבה, הוא אומר (83) ו"רצינו באמת למצוא את השיר הנכון" (92). "החיים, חשבנו לעצמנו..." (62) אומר הופמן, ואמנם הוא עוקץ את הספרות ואת האופן שבו מסתיים סיפור, אבל מסיים באותו אופן בדיוק " הכל רוחק והולך..." 100.
יואל הופמן מנהל דיאלוג ארוך עם האקדמיה, הפילוסופיה, המדע, הספרות, ונקודת המבט היא אישית ולעיתים אירונית. הירח למשל, מתגעגע לשמש, למרות מה שהפיסיקאים סוברים, אבל "באוניברסיטה הדברים הללו נחשבים לתורות של הבל..." (69). והנזיר היפני, שאין לו זמן, מנופף ביד שעליה הוא עונד שעון. בסיפור של הופמן יש דווקא זמן וסדר, גם אם הם נתפסים כבדיחה פרטית. מיכל ארבל אומרת - הסדר שבו הדברים מסופרים, סדר הזמן, גם אם הוא נמצא (למשל בשעון שעל היד), בני האדם הם אלו הקוצבים אותו, ולכן נמצאותו דמוית חלום: "השמש עמד בזנית מעל לאוהלים ואני הבנתי/ פתאום ששני כיווני הזמן (קדימה ואחורנית) אורכם אינסוף ועל כן הזמן שבני אדם קוצבים/ הוא דמוי חלום". השיח עם המלים, והפער בין המלים לדבר עצמו עובר כחוט שני בספר כולו. זרותן של המלים "Curriculum Vitae" מעניקה להן טעם מיוחד. בספר הזה, כמו בספרים קודמים של הופמן, המחשבה סובבת סביב השפה וסביב עצמה. מלים זרות משפות זרות מטיילות בלשון הסיפור. הדאגה בדבר הזרות של הסימן דורכת את המחשבה כל הזמן, כותב המספר "...וכך, למרבה הזוועה, עולם של סימנים יכסה את הדברים...". לפעמים הדיאלוג עם המלים נעשה באופן שמזכיר את הפילוסופים של השפה (אפשר לכתוב רק דרך אי כתיבה), לפעמים באופן רווי הומור ("לפעמים קוראים למקומות יד כמו יד חנה ואתה רואה יד קצוצה..." 89), בעיקר כשהוא מדבר על גרמנית ("ישנם דברים שלא ייאמנו..." 4), ולעיתים זו אולי דרך לבטא כאב גדול – "כמעט שכחתי לספר שבשנים ההן יולדה הפילה תינוק..." (71)
ולא אמרתי כלום על הדיבור על עצמו ברבים, ועל "דה הופמניזציה" (84) – ובהקשר של הפילוסופיה של השפה, האם שמו של אדם הוא מיטונימיה לכל מה שהוא, או שמא הוא תווית קשיחה? ולא אמרתי דבר על הדמויות המשתרבבות בסיפור – לא על המרצים או על הפילוסופים או על המשפחה והחברים ואפילו לא על המשוגעים והתמהונים של צפת, שבכלל יש בה נמל עם אניות שתרניהן נראים למרחוק...
אני רוצה לסיים במלים של מיכל ארבל: ההתבוננות בתנועת המחשבה המספרת את סיפור החיים היא התבוננות קצת חלומית. אבל המחשבה אינה רק מחשבת חלום; המחשבה היא עוד הרבה דברים בעת ובעונה אחת. זוהי גם מחשבה ערה, אוהבת חוכמה, השואלת שאלות על זיקת המלים והדברים, ובעיקר על דבר האמת, וצוחקת על עצמה תוך כדי כך; והיא גם מחשבה של זן, החווה בפליאה גמורה את ככותם של הדברים (והמלים); ושוב היא המחשבה שאינה מתאפקת מלשאול על אותה ככות שאלות פילוסופיות, ולחייך עליהן ועל עצמה. והמחשבה היא עוד דבר: היא המחשבה הפיוטית. בחירותיה וצירופיה הם בחירות פיוטיות וצירופים פיוטיים. מחשבה זו סומכת על היופי: הצליל של צירוף המלים והרישומים, הוא זה שיהדהד את האמת שבהם: "מה שהגיוני בעולם זו רק התפילה ברוך אתה אדוני/ אלוהינו. לא מפני הדתיות. אלא מפני הצלילים/ שכל אחד מוליד בתורו את הבא אחריו". המלים של הספר Vitae Curriculum אינן מכסות על הדברים. מראות החלום שהן מספרות צלולים וסינגולריים. וגם מראות חלום אלו, כמו גם המספר עצמו, רוחשים, כדרישת הגננת בגן הילדים היפאני, "כבוד עמוק למציאות".
[1] ואגב סדר, גם בספרות יש סדר, יש קונבנציות מקובלות, יש "ז'אנרים". ואנחנו, אוהבי הגדרות וסדר שכמונו, כמעט ואיננו יכולים שלא לנסות לתייג – זאת שירה? זאת פרוזה? זהו סיפור? זוהי אוטוביוגרפיה? זוהי בדיה? מציאות? מדוע איננו יכולים, כמו שאריאנה מלמד מציעה – להתעלם! את מי זה מעניין מה זה, העיקר שזה נפלא...

מֶרְחָק שְׁנֵּי בָּתִּים

מֶרְחָק שְׁנֵּי בָּתִּים

רַכָּבוֹת חוֹצוֹת אֶת הַלַּיְלָה
בִּמְהִירוּת הָאוֹר,
מַסִּיעוֹת מַחְשָׁבוֹת מֵעִיר אַחַת לָאַחֶרֶת,
גּוֹמְאוֹת בִּשְׁקִיקָה אֶת הַמֶּרְחָק
מִמִּטָּתִי
לְמִטָּתְךָ.

אַתָּה מִתְהַפֵּךְ עַל מִשְׁכָּבְךָ
עוֹקֵב בִּדְרִיכוּת אַחַר הַנְּשִׁימוֹת
שֶׁל הַוִּלוֹן,
פּוֹחֵד לְהִשָּׁמֵט הָחוּצָה
בְּפִתְאוֹמִיוּת.

אֲנִי מֵסִיטָה אֶת הַוִּלוֹן
בְּדִיּוּק כְּשֶׁהַשָּׁמַּיִם נִפְקָחִים כְּעֲפְעַפַּיִם
וְהַכַּרְמֶל נִקְרָע מִן הָחֹשֶׁךְ
בְּפַס כָּחֹל וְדַק.
אֵימַת הַנְּפִילָה הָאִטִּית,
הַמְּמֻשֶׁכֶת,
אוֹחֶזֶת בְּצַוָארִי כִּצְבָת.

כְּבָר אֵינֶנּוֹ זְקוּקִים לַמִּלִּים.
רְאֵה אֵיךְ דְּבָרִים מַחְלִיקִים לִמְקוֹמָם
כְּמוֹ פְּרִיטִים בּמוּצָר לְהַרְכָּבָה עַצְמִית
תּוֹצֶרֶת יַפָּן -
הֵם נוֹשְׁקִים זֶה לַזֶּה
בִּנְקִישָׁה לַחַה וְרַכָּה
וְנִהְיִים לְאֱחָד.